החלטתי לפתוח את הבוקר בשיתוף של על הלילה מלא חלומות (לא טובים) שהיו לי. אתמול נפגשתי עם אבא של אחד מילדי המרכז. אין לי מילים לתאר באיזו תחושה קשה יצאתי מהפגישה. זו הייתה אחת הפגישות הבודדות שלא הצלחתי לענות ופשוט השארתי ככה באויר. מדובר על אבא מדהים, מסור ואוהב לילד שעולה לכיתה ה. לילד קשיים רבים לימודיים, תפקודיים ורגשיים שהביאו אותו לידי נפילה קריטית ביותר. במרכז הילד מתפקד יפה אם כי דורש המון איסוף.
האבא ישב אצלי בחדר עם דמעות בעיניים, רעד בגוף ובעיקר אין ספור של תסכול וייאוש. ישב ואמר ״די... נמאס לי, אין לי כוח, אני מתמוטט, אני לא יכול כבר״. אותו האבא החזק מלא התקווה שאני הכרתי, הפך פתאום לאדם שכל שרציתי לעשות הוא לחבק אותו חזק חזק ולהגיד לו שהוא אבא מדהים שעושה לילד שלו את הכל והילד עוד יודה לו בעתיד! האבא חזר ואמר שזו הייתה שנה גרועה, מלאת כשלונות בבית הספר, שנה שכבר איבדו תקווה.
הסתכלתי על האבא ודמעות היו בעייני. הילד צריך לצאת איתנו למחנה הקיץ והאבא חזר ושאל אם זה מתאים שיצא? אולי יעשה בלאגן? אולי לא יצליח?
לי לא היה מה להגיד!!
לאורך הלילה חשבתי וחלמתי על האבא המדהים הזה, על הילד התותח שלו ועל אלפי ההורים שמתמודדים עם הקשיים של ילדיהם, ולא רק איתם אלא גם עם הקשיים שלא פעם המערכת מציבה בפניהם, שהשכנים מציבים, שהאחים מציבים, והרשימה עוד ארוכה.
עד עכשיו הסיפור לא יוצא לי מהראש ועוד ישאר לי זמן רב.
אני רוצה להגיד שבת שלום לכל ההורים המקסימים של הילדים בעלי הפרעת הקשב שמתמודדים יום יום, שעה שעה, דקה דקה עם הילדים שלהם. אתם הורים מסורים, משקיעים ומלאי אהבה - הילדים שלכם עוד יחזירו לכם ובענק.
ולאבא של אתמול- אנחנו איתך! הילד שלך ילד מוצלח, קצת קשה לו אך ביחד נתמודד. תזכור את הלב הענק שלו, את הנתינה ובעיקר את החום והאהבה שהוא נותן . כמה ילדים בגיל שלו הם בעלי מאפיינים כאלו??

שבת שלום
יותם