החלטתי לשתף את חבריי היקרים במחשבות הרבות שהיו לי בשבת האחרונה. 

אתמול נפגשתי עם אחת האמהות שבמרכז במטרה להכיר יותר לעומק את הילד לקראת תכנון טיפול בו במרכז. הפגישה התחילה בשעה 9:00 והסתיימה בשעה 12:00. 

מדובר על ילד בכיתה ד' שהגיע אלינו למרכז בעקבות קשיים התנהגותיים. כן... אותם הילדים שבתי הספר היו מעדיפים שלא יהיו בחלקם, ואם כן אז לזמן קצר ככל הניתן. הילד נמצא אצלנו במרכז מזה כחודשיים וכבר הספיק לשבור, להרוס ולהפחיד. בבית הספר קוראים לזה "הילד מסכן את עצמו ולכן אנחנו לא יכולים לקחת עליו אחריות". במרכז אורי קוראים לזה "הילד עם קשיים וצריך להתמודד".

אנשי חינוך וטיפול יודעים שלשבת עם הורים ולבקש מהם לספר את ההיסטוריה של הילד (אינטייק) זה לא דבר קל - בעיקר להורים. לדבר על המצוקה, לדבר על הקשיים, לדבר על הפנטזיה ההורית שלא בדיוק תואמת למציאות וכו...

האמא ישבה מולי, ניראת מלאת ביטחון. אמרתי לה "יש לי הרבה שאלות אליך, את לא חייבת לענות על הכל". האמא עוצרת אותי ואומרת "אני באתי לדבר על הכל, בוא נתחיל".

במשך שלוש שעות, ללא הפסקה, אני שומע סיפור קורע לב של אמא מדהימה שבמשך 10 שנים נאבקת להציל את הילד! החל מלידה לא פשוטה, בעיות רפואיות, בהמשך זוגיות מסובכת וכיום מאבק מתמשך במערכת החינוך, הבריאות והמשפט. דמעות בעייני אבל אני מנסה להישאר חזק ככל הניתן. האמא מספרת על האלימות, על התסכול, על האכזבה, על המלחמות, על ההישרדות היומית. מספרת שמרגישה שהיא לבד מול כולם, מספרת על הרצונות להוביל את הילד להצלחה, מספרת על האכזבה ממערכת החינוך, מספרת על אי הצדק במערכת המשפט, מספרת על המאבקים... מספרת.. מספרת.. מספרת...

באמצע הפגישה היא מוציאה לי כתבה שאף אמא לא הייתה רוצה לראות שכותבים על הילד שלה. היא מראה לי אותה ואני קורא ומשדר "עסקים כרגיל" אבל בתוך הבטן אני אומר לעצמי איזו מערכת זאת? באמת לא הצליחו לעבוד עם הקטנציק הזה? למה להוציא כתבה? למה להשפיל עוד את האמא? זה לא היה מספיק? אבל... צריכים להמשיך - הפגישה עוד ארוכה.

תוך כדי הפגישה המחשבות עולות לי בראש - איזה ילד מיוחד יושב במרכז שלנו. ילד שכולם מפחדים ממנו, ילד שעבר בין מסגרות, ילד ששורד בחברה. אם נגלה את האמת, אז גם אני קצת חששתי בהתחלה (עדין, לראות התפרצויות של ילד זה לא דבר פשוט) אבל לאט לאט הצלחתי לראות את הקסם שבילד היפה, החכם והמתוק הזה - קסם שכרגע מתקשים לראות אותו.

לאורך כל הפגישה הרגשתי שהאמא חייבת לפרוק, חייבת לדבר, חייבת לשתף. הרבה מאוד התנצלות "אני ממש מצטערת שלא הצלחתי...." , המון רגשות אשם, המון תסכול, המון כאב.

ומה אני רוצה להגיד? אני רוצה להתנצל בפני האמא היקרה הזאת שאנחנו כחברה לא תמיד מצליחים לראות מה עומד מאוחרי "הילד האלים, המתפרץ חסר הגבולות הזה" (כפי שלא מעט אנשי חינוך וטיפול מגדירים). אני רוצה להתנצל בפני האמא שבמקום מסוים אנחנו קצת מפספסים כחברה מתוקנת את הילדים עם הפרעת הקשב, ההיפראקטיביים ובעלי הפרעות ההתנהגות. אנחנו רואים בהם "איום" ולא מקור הצלחה, אנחנו מתרחקים מהם במקום להתקרב אליהם ולראות את הלב הענק הזה.

לך אמא יקרה - אני כמנהל מרכז מבטיח לעשות כל שביכולתי בשביל להוביל את הילד הזה, ביחד איתך, להצלחה! את אמא מדהימה שעושה את הכל למען הבן שלך. צר לי שהחברה מסביב לא שמעה את סיפור החיים שלך מאתמול. אם היו שומעים היו מבינים שמי שלא בסדר זה אנחנו אנשי החינוך והטיפול, ולא את האמא!
ביחד נלחם, ביחד נוביל, ביחד נעשה בשביל שבנך היקר יוכל להוציא לאור את כל התכונות הטובות שלו, ויש לו לא מעט!

אני רואה זכות עצומה שאת החלטת להגיע אלינו למרכז! אני וכל הצוות נעשה את הכל למענכם ואני בטוח שעוד נצחק על התקופה שבוודאי נרצה כולנו לשכוח.

את אמא טובה, מלאת אהבה, אמא שנלחמת למען היקר לה מכל - תמשיכי כך, אנחנו איתך.

ולך בן יקר - אני יודע שלפעמים לא קל לך להכיל את עצמך עם כל האלימות והכעס. אני יודע מאיפה זה בא, אני באמת מבין. אני רוצה להגיד לך שאני איתך לאורך כך הדרך. אני בטוח שאנחנו נצליח. הדרך ארוכה וקשה אך נצליח! קטן עליך ילד יקר!

עם דמעות בעיניים אני מאחל לכולנו שבוע טוב, שבוע מלא בהצלחות ובעיקר שבוע שקט.
יותם